רולאג' בע"מ נ' עיריית נצרת עילית

פסק דין

מבוא

עסקינן בתביעה נזיקית כספית על סך 55,000 ₪. במקור הוגשה התביעה בהליך של סדר דין מקוצר ובהמשך הוגש כתב תביעה מתוקן בהליך של סדר דין מהיר.

תמצית טענות הצדדים

מכתב התביעה עולה, כי התובעת היא חברה בע"מ השוכרת/מחזיקה במבנה באזור התעשייה ג' בנצרת עילית בתחומה המוניציפאלי של הנתבעת.

התובעת טוענת, שבמהלך שנת 2005, ביצעה הנתבעת סקר מדידות בנכס ובעקבותיו חויבה בשטח של 39 מ"ר בסיווג משרד. במהלך השנים הסתמכה על סקר המדידות האמור ושילמה לנתבעת דמי ארנונה בגין שטח של 39 מ"ר בסיווג משרד. התובעת טוענת, כי ביום 23.11.12 (צ"ל 13.11.12 ע.ה.) קיבלה מהנתבעת הודעה לפיה ביום 29.1.12 נערך ביקור בנכס ואחריו הוחלט לבטל את החיוב עבור השטח של 39 מ"ר שסווג כמשרד. במסגרת ההודעה צוין, כי החיוב בוטל החל מיום 1.1.12 בלבד ונטען, כי לגבי השנים הקודמות היה על התובעת להגיש השגה למנהלת הארנונה ומשלא עשתה כן הרי שאין בידי הנתבעת להשיב לידיה את החיובים אשר נגבו ביתר על פי הנטען משנת 2005 ועד לסוף שנת 2011. התובעת טוענת, כי הנתבעת הודיעה לה על הטעות בחיוב רק בחלוף 11 חודשים מהמועד בו בוצעה הבדיקה החוזרת.

לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה בסקר המדידות שערכה בשנת 2005 ובשל הרשלנות האמורה היא חויבה ביתר במשך כשבע שנים. לטענתה, בשל ההתרשלות האמורה הרי שבידה להשיג על חיובי הארנונה בדרך של תביעה רגילה ובעיקר לאור העובדה שהנתבעת הודתה שנגבו סכומים ביתר. כן טוענת, כי לאורך השנים הכירה הפסיקה בסמכות בית המשפט לדון בתביעות להשבת תשלומי ארנונה שנגבו ביתר במקביל למסלול ההשגה הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן: "חוק הערר").

לטענתה, על הנתבעת להשיב לה את הכספים אשר קבלה ממנה ביתר שלא על פי זכות. התובעת טוענת, כי לאורך השנים הסתמכה על קביעות הנתבעת והאמינה שהן מבוססות, מקצועיות ואמינות. התובעת טוענת, כי הסתמכה על מקצועיות הנתבעת בביצוע סקר המדידות. עוד טוענת, כי נקבע בפסיקה, כי המקבל דרישת תשלום מהרשות המקומית רשאי להניח שהיא מבוססת על מדידה מדויקת והוא רשאי לסמוך עליה. לטענתה, לאורך השנים היא הסתמכה על קביעות הנתבעת ומשהתגלתה הטעות, היה על הנתבעת להשיב לידיה את מלוא הסכומים ששולמו ביתר. לטענת התובעת, על הנתבעת, שהינה רשות מקומית, מוטלת חובת תום לב מוגברת. עוד טוענת, כי בפסיקה נקבע, כי אף אם הטעות של הרשות נעשתה בתום לב הרי שאין בכך בכדי לשלול את חובת ההשבה.

התובעת טוענת, שהנתבעת או מי מטעמה העסיקו עובדים רשלניים ו/או לא מיומנים וכי היא אחראית על אותם עובדים שביצעו ברשלנות את סקר המדידות. לטענתה, התנהלות הנתבעת חורגת ממתחם הסבירות ועולה כדי רשלנות בוטה וחמורה מאחר ומדובר ברשות מנהלית אשר אזרחיה יכולים ורשאיים להסתמך על החלטותיה, מקצועיותה והתנהלותה התקינה. לטענתה, הנתבעת לא פעלה כפי שרשות מקומית ו/או מנהלית מיומנת וזהירה הייתה צריכה לנהוג בנסיבות העניין. לטענת התובעת, לאור האמור בחוק עשיית עושר ולא במשפט, בחוק החוזים ובפסיקה לא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הנתבעת להשיב לה את הסכומים שנגבו ביתר. לטענתה, די בהודאת הנתבעת לפיה חישוביה היו לקויים והתובעת שילמה ביתר בכדי לקבוע, כי עליה להשיב לתובעת את הסכומים ששולמו ביתר.

לטענת הנתבעת, דין התביעה להדחות. הנתבעת טוענת, כי פעלה כרשות ציבורית בסבירות, בכפיפות לכללי המנהל התקין ובתום לב מוחלט. לטענתה, בשנת 2005 היא ביצעה סקר מדידות בנכסים המצויים בשטחה המוניציפאלי ולאחריו חויבה התובעת בגין שטח של כ- 39 מ"ר בסיווג משרד. עוד טוענת, כי ביום 10.1.06 הגישה התובעת השגה אשר נדחתה בהחלטה מיום 25.1.06 וביום 4.4.06 הגישה השגה נוספת אשר נדחתה בהחלטה מיום 1.5.06. הנתבעת ציינה שהתובעת לא ערערה על החלטות אלו וכי מאז שנת 2006 קיבלה התובעת שומת ארנונה מידי שנה והסכומים שולמו על ידה מבלי שהעלתה טענה כלשהי לפיה נפלה שגגה בסיווג הנכס. עוד טוענת, כי התובעת מעולם לא מסרה הודעת מחזיק בדבר השימושים אשר נעשים בחלקים השונים של הנכס.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב עניינים המצויים בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה ו/או וועדת הערר על החלטותיו וטענה, כי הגשת השגה על שומת ארנונה והגשת ערר על קביעת מנהל הארנונה מוסדרות בחוק הערר. לטענתה, נישום שלא הגיש השגה וערר על שומה שנקבעה לו, במועדים הקבועים בחוק, לא יוכל עוד להעלות טענה נגד אותה שומה אשר הופכת סופית וחלוטה. הנתבעת טוענת, כי על אף האמור לעיל, הרי שלבית המשפט סמכות לתת סעד אף אם הנישום היה רשאי להשיג על השומה לפי חוק הערר וציינה, כי מדובר בסמכות שבשיקול דעת וכי השימוש בה ייעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד. לטענתה, כאשר בית המשפט נדרש להכריע, האם במקרה מסוים ראוי, כי יפתח שעריו בפני צד למרות שהנישום לא הגיש השגה או ערר הרי שעליו לבחון מה מידת הפגיעה בנישום ואת מהות העניין אשר הנישום מבקש להביא בפני בית המשפט.

לטענתה, אחד המקרים בהם ניתן יהיה לפנות לבית המשפט ולא לגופי הערר בעניינים המנויים בסעיף 3 לחוק הערר הינו כאשר הנישום מעלה טענה לפיה העירייה התרשלה בעניינו. עם זאת טוענת, כי לא בכל מקרה בו תועלה טענת רשלנות יהיה בכך בכדי לאפשר לנישום שלא הגיש התנגדות לשומה לעתור לבית המשפט האזרחי לשם קבלת הסעד המבוקש על ידו. הנתבעת טוענת עוד, כי בענייננו התובעת לא העלתה טענה בדבר התרשלות מצידה ולא טענה, כי מסרה הודעה בכתב בדבר השימוש הנעשה בנכס וכי הנתבעת התעלמה מההודעה והמשיכה בסיווג השגוי. הנתבעת טוענת, שהתובעת היא זו שהתרשלה שעה שלא חלקה על סיווג הנכס במשך למעלה מעשור.

הנתבעת טוענת, כי שומות הארנונה שהוצאו לתובעת הפכו חלוטות לאחר שהתובעת לא הגישה השגה או ערר. מצטרף לכך עקרון סופיות השומה ויציבות הקופה הציבורית אשר אף בגינם אין לאפשר לתובעת להעלות כעת טענותיה באשר לטעות בסיווג וללא עילת רשלנות, מרמה, גזל והפרת חובות מצד הנתבעת. לטענתה, טענות התובעת הן טענות טכניות-עובדתיות ולא בעלות אופי משפטי או בעלי בעלות חשיבות מיוחדת ועל כן ראוי היה, כי יתבררו בפני גופי הערר ולא בפני בית המשפט. עוד טוענת הנתבעת, כי הסיווג השגוי לו טוענת התובעת נעדר אסמכתאות ביחס לשנים הנטענות ואף אם מקור החיוב בטעות הרי שהאחריות מוטלת על התובעת שקפאה על שמריה ולא חקרה מעולם את שאלת הסיווג.

הנתבעת טוענת שהתובעת לא הגישה במהלך השנים השגות ועררים ומשכך הרי שהיא וויתרה על זכותה לתקוף את חיובי הארנונה ויש להחיל את טענת השיהוי וההתיישנות על פעולותיה. עוד טוענת הנתבעת, כי התובענה ביחס לתקופה שקדמה ליום 1.7.06 התיישנה טרם הגשתה.

הנתבעת מודה, כי החיוב בגין שטח של 39 מ"ר בסיווג משרד בוטל על רקע פנייה בעל פה של התובעת אליה שבעקבותיה נערך סיור בנכס ונמצא, כי לא מבוצעת בו פעילות משרדית נכון למועד הסיור ובעקבות ממצאים אלו שונה החיוב של השטח האמור ממשרדים לתעשייה החל מיום 1.1.12. לטענתה, ביטול החיוב נעשה בהתאם לממצאים בשטח ולא ניתן לבטל חיובי עבר שכן בשנת 2006 הגישה התובעת שתי השגות שנדחו והיא לא ערערה על כך ובמהלך השנים שלאחר מכן לא השיגה על חיובי הארנונה ולא הציגה ראיות באשר למצב הנכס טרם הסיור. בנסיבות אלו טוענת הנתבעת, לא נפל פגם באופן החיוב שבוצע על ידה. לטענתה, ממצאי סקר המדידה בשנת 2005 והחלטת מנהל הארנונה בשנת 2006 שיקפו את המצב העובדתי באותה עת ואין בידי התובעת להסתמך על מצב הנכס במהלך שנת 2012 להוכחת מצבו בשנים קודמות. לטענת הנתבעת, בענייננו אין מדובר בטעות בשטחים אלא בסיווג שונה של נכס ואין ללמוד משינוי הסיווג בשנת 2012 על קיום טעות בסיווג עבר והתובעת לא הביאה ראיה כלשהי לשם הוכחת טענתה בנוגע לטעות כאמור.

בדיון שנערך ביום 25.11.13 הודיעו הצדדים, כי אין ביניהם מחלוקת עובדתית וכי מוסכם ביניהם כי המחלוקת הינה רק בשאלת הסיווג. עוד הסכימו, כי אין מחלוקת לגבי מועדי ההשגות, מועד הסקר והסכומים ששולמו וכי הם מבקשים להגיש סיכומים במחלוקת המשפטית. בהתאם לאמור לעיל, ניתנה החלטה לפיה הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב וכי יינתן פסק דין בתובענה על סמך סיכומי הצדדים.

דיון ומסקנות

בין הצדדים בתובענה שלפניי נתגלעה מחלוקת בשאלה, האם משנת 2005 ועד סוף שנת 2011 חייבה הנתבעת את התובעת חיובי ארנונה ביתר אם לאו והאם חלה על הנתבעת בנסיבות חובת השבה.

בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפניי מצאתי, כי דין התובענה להדחות, מהנימוקים שיפורטו.

אציין תחילה, כי הנתבעת מעלה טענות באשר לסמכות בית משפט זה לדון בתובענה בה עסקינן. בעניין זה ניתנה החלטה ביום 17.6.13 ובמסגרתה נקבע, כי לאור מהות הסעד המבוקש שהינו כספי יש לבית משפט אזרחי סמכות לדון ולהכריע בתובענה. בנסיבות אלו, אינני נדרשת לטענות הנתבעת בעניין זה.